כהן נ' עין נטפים - מפעלי מים וביוב אילת בע"מ

פסק דין

כב' השופטת ברקאי:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום באשדוד (כב' השופט ברגנר), בת.א. 31229-07-10, מיום 25.7.12, אשר דחה על הסף את תביעת המערער להשבת כספים ששילם למשיבה בגין אגרות והיטלי פיתוח מים וביוב, מחמת העדר סמכות עניינית.

השאלה, אפוא, העומדת לדיון הינה מהו הטריבונל המוסמך לדון בהשגות על דרישות תשלום שהוצאו על ידי תאגיד מים וביוב, על פי דרישה, בנסיבות בהן שילם הלקוח את דרישת התשלום ומבקש את השבת הכספים שלטענתו נדרשו שלא כדין.

המערער הינו אחד מבעלי הזכויות בגוש 40002 חלקה 47 ו- 50 מגרש 470 באילת והמשיב הינו תאגיד מים עירוני הכפוף לחוק תאגידי מים וביוב הפועל בשטח העיר אילת החל משנת 2006.

המערער הגיש בקשה לקבלת היתר לבניית מלון בנכס ולהרוס מבנה ישן בנכס, אשר הוקם עוד בשנת 1946. לאחר הגשת הבקשה, קיבל המערער, במהלך שנת 2008, דרישה מהמשיבה לתשלום אגרות בסך של 539,731 ₪.

המערער טען כי הדרישה הוצאה שלא כדין ובניגוד לחוק המים, אולם, כדי למנוע עיכוב בקבלת היתר הבניה, סיכמו הצדדים כי המערער ישלם לאלתר מחצית מסכום הדרישה והמחצית השניה תופקד בערבות בנקאית עד לסיום בירור המחלוקת. משלא צלח המו"מ שבין הצדדים הגיש המערער תביעת ההשבה הנדונה.

בית המשפט קמא הסתמך על פסק הדין אשר ניתן בעת"מ (ת"א) 326/07 מיתב מים נ' קרן פיר שותפות (2010), אשר קבע כי מנגנוני הערר והביקורת על פעולות תאגידי המים והביוב הינם נפרדים ושונים מהליכי הבירור ומנגנוני הביקורת על רשות מקומית. בהתאם, נקבע כי תלונות נישום בדבר גובה החיוב המושת עליו אמורות לבוא לידי בירור במסגרת מנגנון הפיקוח של תאגיד המים. בית המשפט קמא אימץ דברים אלו וקבע כי על המערער למצות הליכי בירור אל מול תאגיד המים בטרם יפנה אל בית המשפט.

לציין כי בפני בית המשפט קמא נטענו טענות נוספות בדבר ההצדקה לדחות התביעה על הסף אולם, בית המשפט קמא הסתפק בטעם העדר הסמכות העניינית לדון בתובענה, כעילה לדחות התביעה על הסף ולא נדרש לטענות הנוספות אשר באו בפניו.

סבורה אני כי דין הערעור להתקבל. אך לאחרונה נדרש בית המשפט העליון לשאלה שהעסיקה רבות את בתי המשפט והיא מהו הטריבונל המוסמך לדון בהשגות על דרישות תשלום שהוצאו על ידי תאגידי מים וביוב. (ראה בג"צ 4439/11 מסעדת קדרים נ' מי כרמל בע"מ (ניתן ביום 9.1.13)) משלושת האפשרויות התיאורטיות שעמדו על הפרק והן: תביעת השבה אשר תוגש לאחר תשלומו של הסכום הנדרש; עתירה לבג"צ; תביעה לסעד הצהרתי בו יתבקש בית המשפט המוסמך, על פי סכום הדרישה, לקבוע כי אין תוקף לדרישת התשלום. – קבע בית המשפט העליון כי האפשרות השלישית היא הנכונה כשהוא מוסיף ומבהיר כי תביעת ההשבה הינה אפשרות הפתוחה בפני נישום ככל שפרע את חובו. עוד העיר בית המשפט העליון בדבר הצורך לקבוע מנגנון ערר בתוך החוק אולם, בהעדרו, אין לנישום כל דרך אלא לקבל את עזרת בית המשפט.

במקרה דנן, אין חולק כי המערער שילם את מחצית החוב והמחצית השניה מובטחת על דרך של ערבות בנקאית, שלדידי, ניתן לראותה כתשלום מאחר ומימושה כפוף לתוצאות ההליך המשפטי והיא ניתנת למימוש לאלתר. יוצא, אפוא, כי תביעת השבה זו, העומדת על סכום המצוי בסמכותו של בית המשפט השלום, צריכה להתברר בבית המשפט השלום. גם אם יאמר כי הפקדת ערבות בנקאית אינה מהווה פירעון חוב גם אז נתונה הסמכות לדון בתביעה לבית המשפט השלום וליתן סעדים שונים – השבה והצהרה.

טענת המשיב כי קודם להגשת התביעה נכון היה למצות את ההליכים אל מול התאגיד אין בה ממש מאחר ואין חולק כי הליכי השגה וערעור אינם מוסדרים בנדון. נכון כי מן הראוי כי בעלי דין ימצו הליכים מחוץ לכותלי בית המשפט, בניסיון ללבן המחלוקת, ורק באין מושיע יפנו לפתחו של בית המשפט אולם, אין בנדון כל חובה לעשות כן.

בהנתן האמור, הנני ממליצה לחברי לקבל הערעור. לבית המשפט השלום סמכות לדון בתובענה זו. כן אמליץ לחברי לחייב המשיבה לשלם למערער הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪.

רחל ברקאי, שופטת

השופטת דברת:

אני מסכימה.

שרה דברת, שופטת,

ס.נשיא

השופט ואגו:

אני מסכים.